נדבר היום על ננסי בל ועל שיטתה, אבל אי אפשר בלי להקדים –

ביום חמישי נפגשתי עם 40 תלמידות סמינר "לדעת חכמה" מאלעד. הן באו לביתי לראות את חדר הלמידה ולהתחקות אחר שיעור שיש בו שילוב תרגילי ספורט טיפולי עם למידת שפה וקריאה. התפעלתי מאד מהידע של הבנות, מכובד הראש, מגישתן הרצינית הנשענת על ידע תיאורטי רחב ביותר.

…ועכשיו אל דמיון שמייצר הבנה, מדבריה של ננסי בל:

"קייטי, נערה בת 17, הגיעה אלי כדי להבין מה הבעיה שלה. היא ידעה לזהות מילים באופן תואם גיל, ידעה לאיית באופן תואם גיל, ידעה גם לקרוא ברמה טובה, ועשתה רק 3 טעויות במהלך קריאת פסקה למבוגרים. גישתה להבנת מילה הייתה ברמה מצויינת ואוצר המילים שלה – ממוצע. כמה מוזר, היא קראה גם חומר של מבוגרים, אבל הייתה מקבלת 0 בבחינות. במילים ברורות יותר, היא לא הצליחה לעבור אפילו בחינה אחת, עד כדי כך שכמעט הוצאה מבית הספר. למזלה, היא לא הייתה שייכת לשום כיתה של חינוך מיוחד, ואי אפשר היה לשבץ אותה בשום מוסד לימודי. האם הייתה זו בעיה של העדר מוטיבציה? של הפרעה התנהגותית? התברר שלא.

הייתה לה בעיה בהבנת השפה, מה שנקרא במונחים מקצועיים: langunge conpremension dysfuction )ליקוי בהבנת השפה), כלומר, היא ידעה לקרוא ברמה של תוכן, אבל ההבנה שלה תאמה לכיתה ג' יסודי. בוודאי לא ידעה לזכור, לא להסיק מסקנות ולא לעבד מידע אפילו לא מפסקאות קצרות. הבנת הנשמע שלה הייתה ברמה של 9% בלבד, והבנת הנקרא – 10%. (תלמיד ממוצע מגיע ל-50%). היא בעצמה העידה: "אני קוראת שלוש או ארבע פעמים כדי להבין, וגם אז איני מבינה דבר. לוקח לי המון זמן ללמוד, ולא מצליחה. התייאשתי".

אכן, היא ידעה להבין כל מילה, אך כשהיה עליה לאחד מילה למילה לכדי משפט, לא ידעה לקשר את האינפורמציה ולהבין אותה".

אכן, יש לשאול: מדוע לא הצליחה במבחנים, אם הקריאה שלה הייתה טובה? מדוע לא הצליחה לזכור דבר? מה קורה במוח שמאפשר קריאה, הבנה וזיכרון?

כדי להבין זאת, כדאי מציעה ננסי בל לחזור אל תמונה קודמת.

"חדר קטן, ואני יושבת מול אלן, תלמיד מתמחה בלימודי ארכיטקטורה, בניסיון לפתור את בעיות האיות שלו. העבודה המשותפת הייתה קשה ומכבידה, לכן עשינו הפסקה. נתתי בידיו ספרון וביקשתי לעמוד על צורת הקריאה שלו: על מידת השטף, על הדיוק. כשביקשתי ממנו לסכם מה קרא, הייתי מופתעת: הסיכום שלו היה מדהים. הוא התחיל ברעיון המרכזי, נתן פרטים תומכים, ניתח והציג מסקנה, כל אלו בלי להציץ בספר. הוא גם נשמע מעורב במה שקרא.

הבטתי בו בעיניים מעריכות: "הסיכום שלך היה מדהים, איך הצלחת?"

הוא נעץ בי עיניים גדולות: "אני עושה סרטים ממה שאני קורא. מה את לא עושה זאת?"

 "לעשות סרטים? – השבתי בשאלה חוזרת – למה אתה מתכוון?"

 "כל דבר שאני קורא, אני רואה כמו סרט. המילים הופעות לתמונות, ואני זוכר תמונות".

על בסיס התבוננות במטופליה בנתה ננסי בל את שיטתה: הקריאה היא פעולה של תרגום הכתוב לתמונה מנטלית, תמונה שבונה ייצוג פנימי. ככל שמשקיעים בבניית תמונה מפורטת יותר, בהירה יותר ועשירה יותר, כך קולטים יותר וכך זוכרים יותר. גם העושר המילולי עולה, גם החוויה בלמידה מתעצמת.

אלן שצייר "סרטים" גם קלט מה שקרא. קייטי לא הצליחה בהבנת פסקות, אפילו פשוטות, משום שלא ידעה לעשות זאת. איינשטיין כבר אמר: "אם אני לא יכול לדמיין את זה, אני לא יכול להבין את זה".

מכאן ואילך טוותה ננסי בל דרך שיטתית ומדורגת כיצד להעשיר את הדמיון, איך להדריך את ה"מכחול הפנימי" כדי לצייר ייצוגים פנימיים – ודרכם ללמוד לקרוא, להבין, לאיית, לזכור.

מניסיוני אפשר להוסיף. ביקשתי מילד לתאר מקום שבו חווה חוויה עמוקה. הילד שקע בתיאור העיר ירוחם, עיניו היו מופנות כלפי מעלה והוא דלה פרטים רבים בהתעוררות רגשית מרובה. אביו שישב בצד, התערב לפתע: "נהוראי, הרי מעולם לא היית בירוחם?!" "אז מה? – השיב הילד – הרבה שלי תיאר לי את המקום".

התיאור של הרבה היה כה מוחשי, עד שהוא צייר במוחו של הילד ציור מדויק: נהוראי ידע לספר באיזה אופן הוא צועד ברחובות העיר! כך הוא גם ידע לזכור את הסיפור. אכן, מיצג פנימי עשיר ופרטני הוא בסיס ללמידה.

פרטים נוספים על שיטתה ועל הדרך שבעזרת השיטה ניתן ללמוד קריאה תוכלו לקרוא בחוברת "דמיונון ומילולון מכפר מלל".

ברשותי גם שלוש סדרות של קלפים ללימוד שמות האותיות. ניתן לשלב את הקניית האורתורגרפיה – צלילים ושמות האותיות בשילוב הסדרות זו בזו. מתאים לאפיקומן.